מדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שבה פועלת צנזורה צבאית מכוח החוק. צנזורה צבאית מוקדמת על פרסומים מודפסים ומשודרים, מכל הסוגים (דוגמת עיתונים, כתבי-עת, עלוני פרסום, תשדירי רדיו, טלוויזיה וכו’). אך במהלך השנים ולאחר המלחמות האחרונות, התרחשה תופעה חדשה בחברה הישראלית, תופעה של ביקורת קשה על התקשורת (רשות השידור, מועצת העיתונות) על זה שמשאירה את הציבור במצבי חירום ללא מידע חיוני שירסן את סקרנותם. על החברה והציבור להכיר במה שמתרחש בפועל בזירה המלחמתית. במלים אחרות המלחמות המודרניות הופכות להיות מנוהלות ומתבססות על אמצעי תקשורת המונים טכנולוגיים הזמינים לכל אדם בחברה, ותוך שימוש בתעמולות במטרה להטות מידע שהגיע לאוזני הציבור. לכן המלחמה המודרנית הפכה להיות טוטאלית בלי הפרדה בין החזית לעורף. לכן בעבודה הסימנריונת הזאת שערכתי בתקופה זו של המאה -20 (שנות האלפים) עניין וסקרן אותי, לבדוק מה התשובה על שאלה חשוב ביותר בעיני והיא: מה המגבלות של תקשורת המונים במצב חירום במדינת ישראל?
כמובן התשובה לשאלה בימינו לא ממש ברורה וחד חד ערכית, או במלים אחרות לא נותרה אותה תשובה שהינו יכולים לקבל בזמן מלחמת העצמאות, ומלחמת ששת הימים בתקופתם של ראשי הממשלה דוד-בן גוריון, ושר הביטחון משה דין. לכן בעבודה סמינריונית הזאת אני מציג בסקירה כוללת הבנויה משלושה פרקים עיקריים, את המשמעות מהמושג תקשורת, ובדגש על תקשורת המונים, צנזורה צבאית והגבלת תקשורת המונים, הגבלת תקשורת המונים במצב חירום ומלחמות. ולבסוף פרק מסכם העונה על שאלת המחקר של העבודה הסמינריונית.