מערכת החינוך בארץ ובעולם בעשור האחרון עברה שינויי משמעותי מבחינת שילוב תלמידים עם צריכים מיוחדים בחינוך הרגיל, בישראל ובמדינות אחרות בעולם רואות בתלמיד עם צריכים מיוחדים שיש לו הזכות להיות משולב במערכת החינוך הרגילה, ויש להתאים את ההוראה והנגישות בבית הספר לשילוב מתאים של אותם תלמידים. על פי חוק חינוך מיוחד התשמ”ח-1988, ילד בעל צרכים מיוחדים מוגדר כילד עם “לקות משמעותית, שבשילה מוגבלת יכולתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לחינוך מיוחד”. בחוק זה לקות מוגדרת כ”לקות גופנית, שכלית, נפשית, רגשית-התנהגותית, חושית, קוגניטיבית או שפתית או לקויות התפתחויות כוללניות”. התפיסה העומדת בבסיס השילוב בחינוך היא כי ילד בעל צרכים מיוחדים הוא שווה לכל ילד אחר, ולאור זאת זכותו הבסיסית היא ללמוד יחד עם עמיתיו, בני אותה קבוצת גיל בתוך מערכת חינוך אחת, וככל שניתן אין להדירו למסגרת נפרדת (פירסטטר, 2018).
בשנת 2002 התקבל בכנסת תיקון לחוק החינוך המיוחד. תיקון זה, המכונה “חוק השילוב” (חוק חינוך מיוחד(תיקון מס’ 7), התשס”ג-2002), הוסיף לחוק החינוך המיוחד את פרק ד’1: “שילבו ילד בעל צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל” שעיגון בחוק את זכותם של ילדים המשולבים במערכת החינוך הרגילה לתוספת של הוראה מיוחדת ושירותים מיוחדים. בעקבות יישום החוק החל גידול במספר התלמידים המשולבים בחינוך הרגיל, במיוחד במספר התלמידים בעלי הלקויות המורכבות (פירסטטר, 2018).
לכן חוק החינוך המשולב והתיקון שלו בשנת 2002 הביאו לשינוי משמעותי במערכת החינוך, והביאו את המורים ומערכת החינוך לאתגר אחד גדול, אך נשאלת השאלה המעניינת האם ההחלטה הזו הביאה תרומה לאותם תלמידים עם צרכים מיוחדים,? האם השילוב הזה הביא לשינוי במוטיבציה ללמידה בקרב אותם תלמידים עם צרכים? והאם הביא לשינוי ושיפור בהישגיות של אותם תלמידים? לכן שאלות רבות צצות ועולות בראשו של איש חינוך וחוקר נושאים אלו.
אני עניין אותי מאוד לבחון ולבדוק את ההשפעה של חוק השילוב על המוטיבציה ועל הישגי התלמידים, לכן שאלת המחקר בעבודה זו הינה כדלקמן:
כיצד שילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים משפיע על המוטיבציה והישגי התלמידים?