מבוא
במאה השמונה עשרה ועד היום העולם כולו חוה מעשי עבריינות ופשעים בשטחי מדינות שונות על ידי זרים, אשר הגיעו למדינה למטרת עבודה או טיול. וניצלו עובדה זו ליישום וביצוע מזימות שונות החורגות מהחוקה הפנימית המקובלת של אותה מדינה. לכן במהלך השנים כוננו מספר אמנות בין- לאומיות והסכמים בין מדינות שונות על הסגרת עבריינים על מנת לרצות את עונשם במדינה הזרה שבה ביצעו עבירות. במדינת ישראל קיים חוק ההסגרה, תשג”ד- 1954, כאשר חוק זה עברת תיקונים על מנת לשמור על האזרח הישראלי בהקשר הזכות להיענש בארצו. נושא ההסגרה של אזרחים זרים לשם העמדה לדין או ריצוי עונש.
נושא זה מעניין אותי מאוד, לאור רמת הפשיעה הבינלאומית והעבירות השונות שאזרחים שונים מבצעים במדינות זרות העולם. אם זה עבירות מרמה, סחר בנשק בנשים ואחר, פיגועים שונים במוסדות מרכזיים באירופה, ארה”ב, ישראל ומדינות אחרות בעולם. לכן סוגיית ההסגרה סוגיה מעניינת ובמיוחד בישראל לאור התיקונים והשינויים שבוצעו לחוק במהלך השנים.
לכן בעבודה זו אענה על שי שאלות מעניינות להלן:
1. מהוא הדין המצוי והרצוי במדינת ישראל לעומת מדינות זרות בסוגיית ההסגרה?
2. באילו מצבים בהם ניתן לבקש הסגרתו של אדם שעבר עבירה ביטחונית “קשה”?
העבודה בנויה ממספר פרקים עיקריים כאשר תחילה סוקרת את החוקה הקיימת בישראל בנושא חוק ההסגר, תנאים וסיגים, דיני הסגרה, המחלקה לעניינים בינלאומיים, לאחר מכן התייחסות לחוקה הבינלאומית ואמנות הסגרה, פרשנות המונח ענישה בחוקים האומנות, פסקי דין בהסגרה, דיון וסיכום.