בחברה הישראלית אנו שומעים לא מעט על עבירות פליליות מסוגים שונים אם זה רצח, אונס, הריגה, אלימות ואחרים. ולא פעם בצל האירועים והמקרים הללו הנאשם לא נושא באחריות פלילית לאור שימוש בהגנת אי שפיות הדעת. והטענה מצד עורכי הדין שלהם על בעיות נפשיות אשר גרמו להם לבצע את העבירה הפלילית או אי יכולת למנוע את המעשה. החוקה בישראל בעניין זה עברה תיקונים שונים במהלך הנשים וכך בחוק העונשין סעיף 34ח להגנת אי שפיות הדעת הגדיר :
” לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש- (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה.”
לכן בעבודת סמינריונית זו עניין אותי נושא הגנת אי השפיות, והחלטתי לערוך עבודה זו אשר בנויה משבעה פרקים עיקריים, תחילה רציתי להגדיר ולהבין את נושא כשירות הנאשם לעמוד לדין, הגנת אי-שפיות הדעת במשפט הפלילי בישראל, בין היעדר שפיות להיעדר כשירות, הרציונל במתן ההגנה והתפתחותה, הגנת דחך לאו בר כיבוש, הגנת אי שפיות בראי הפסיקה, ולבסוף דיון וסיכום.
לדעתי עבודה זו מרחיבה את הידע אצל כל קורא עבודה זו, ומבהירה את המשמעות מהגנת אי שפיות הדעת, דחף לא בר כיבוש, אי יכולת של נאשם לשאת בעונש, ועוד נושאים מעניינים אחרים.