משפטים

בכל מדינה מפותחת ודמוקרטית בעולם, קיימים חוקים ותקנות התומכים בהשתלבות אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה. מדינת ישראל החלה משת 1998 בחקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ”ח 1998. ולאחר מכן חוקים ותקנות משלימים המתייחסים לשכר מינימום והשתתפות המדינה בהתאמות לשילוב עובדים אצל מעבידים. לכן נושא זה מאוד עניין אותי אישית מכוון שאני רואה באנשים מוגבלים אלו מופלים לרעה, ולא מקבלים את האפשרות וההזדמנות להשתלב בשוק העבודה. לכן בעבודת זו בחרתי לבדוק ולבחון את התשובה לשאלה העיקרית והמרכזית המעניינת כל אזרח אחראי במדינת ישראל והינה:
האם עובדים עם מוגבלות כלשהי מצליחים להשתלב בשוק העבודה ללא אפליה?
לכן בעבודה זו אתחיל לסקור את מצבם של אנשים עם מוגבלות בישראל מספרם מכלל האוכלוסייה,שכרם,השכלתם, גילם ועוד. לאחר מכן אסקור את החוקים והתקנות המגנים על זכויות אנשים אלו במטרה להשתלב בשוק העבודה, ולבסוף אתייחס לפסקי דין בבית הדין לעבודה ואראה אם מעטפת המשפט אכן מגבה ועומדת לשם מטרת הממשלה ומדיניותה לשלב עובדים אלו בשוק העבודה כמובן בקיום הצדק כלפי שניהם המעביד והעובד. ולבסוף דיון וסיכום אישי.
בעיני עבודה זו תורמת רבות למאגר הנתונים של משרדיי הממשלה הנוגעים בדבר, ולועדה הציבורית לבדיקת חקיקה.

בחברה הישראלית ובחברות אחרות בעולם עדיין מעמדה של האישה נחות ממעמדו של הגבר, וזה בא לידי ביטוי באופן מובהק בשוק העבודה. אי השוויון המגדרי בחברה, בשוק העבודה ובמשפחה מתאפיין בפערי משאבים וכוח בין נשים לגברים. הנשים מועסקות פחות מהגברים, מרוויחות פחות ומתקדמות פחות, ולרוב מעוסקות במקצועות שהם שונים מהמקצועות של הגברים. מה שמחזק את הסטריאוטיפים שעיצבו עם השנים מקצועות למקצועות גבריים ומקצועות נשיים. אי-השוויון המגדרי מתבטא גם בזירות חיים נוספות, דוגמת בריאות, עוני, פוליטיקה וההשכלה הגבוהה. גם בתוך הבית העבודה מתחלקת בין גברים לנשים באופן ממוגדר, כך שנשים עושות חלק גדול יותר מעבודות הבית והטיפול בילדים מאשר גברים .
בכלל, אי-השוויון המגדרי מתאפיין בכך שנשים וגברים מנהלים מערכות יחסים אינטימיות, אוהבות וקרובות אלה עם אלה, לצד סטריאוטיפים ואמונות תרבותיות בדבר הבדלים ביניהם. הסטריאוטיפים המגדירים תורמים להעמקה של אי-השוויון המגדרי בשלושה מובנים עיקריים: הם משפיעים על ההתנהגות של נשים וגברים, הם משפיעים על האופן שבו אנחנו מעריכים את ההתנהגות של נשים ושל גברים, והם נותנים לגיטימציה לאי-השוויון במשאבים ובכוח בין נשים לגברים .
בעבודה זו מאוד עניין אותי לדון בעניין אפיה מגדרית בשוק העבודה ושכיחותה לעומת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, לכן שאלת המחקר הינה כדלקמן:

אפליה מגדרית בשוק העבודה ושכיחותו לעומת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה?

העבודה מכילה ארבעה פרקים מרכזיים, הפרק הראשון דן באי שוויון מגדרי, הפרק השני דן בנשים בשוק העבודה ואפליה על בסיס מגדרי.; הפרק השלישי דן בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ופסיקה. ; הפרק הרביעי דן במשפט משווה תוך התייחסות לחוקים בארה”ב ובריטניה והצגת פרשייה אחת מפורסמת בארה”ב.; פרק אחרון הינו דיון וסיכום.

יחסים אשר נרקמים בין מטפל למטופל יכולים להיות מורכבים ורגישים מאוד. במילים אחרות קשר בין מטפל למטופל יכולים להימצא במצב של אי איזון, בעת נטייה של המטופל מסיבה כלשהיא לא ברורה לעבור לצד האפור, שבוא מוותר או מתעלם מהאתיקה המקצועית שלו כמטפל דוגמת פסיכולוג ומבצע עם המטופלת שלו בעילה אסורה או מעשה מגונה בהסכמתה אך טרם תקופת הסינון וסיום הטיפול שהוא מקנה לה במסגרת מקצועו.
בעידן של היום שהתקשורת מתקדמת ומגיעה לכל אדם ולכל מקום, אנו שומעים על מקרים רבים שבהם מטפל מנצל את היחסים עם המטופלת שלו בבעילה אסורה בהסכמה או מעשה מגונה בהסכמה תוך ניצול סמכותו ותפקידו כמטפל. מדובר בכל אופן בהתנהלות חמורה מאין כמוה. מחקרים שונים שנערכו בתחום הצביעו על הנזקים המשמעותיים אשר עלולים להיגרם למטופלים אשר חוו ניצול מצד מטפליהם. ובמקום שהמטופל יבצע את עבודתו ויסייע למטופל, הוא מחריף את מצבו של המטופל וגורם לו נזק כפול.
שני סעיפים נפוצים שמואשמים בהם מטפלים שניצלו את תפקידם וביצעו מעשים אסורים במטופלים, הם סעיף 347 (א) (ב) לחוק העונשין התשל”ז-1977, המתייחס לעבירה של בעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי מטפל/מטופל, וסעיף 348 ד'(1) המתייחס למעשה מגונה בהסכמה תוך ניצול יחסי מטפל/מטופל.
בהיתי סטודנטית למשפטים, ובחורה ששומעת הרבה מקרים שמתייחסים לעבירות כנזכר לעיל על ידי מטפלים במטופלים, עניין אותי בעבודה זו לענות על השאלות המעניינות הבאות:

האם במקרים בהם המטפל מקרין כלפי המטופל חום מעבר לטעם הטוב מדובר בניצול יחסי מטפל מטופל לצרכים מיניים?
ושאלות משניות: מתי ניתן לקבוע כי מטפל “עבר את הגבול”? והאם מטפל יכול ליצור קשר עם מטופל לאחר שהסתיימה העבודה המשותפת?
העבודה מורכבת מארבעה פרקים עיקריים, הראשון מתייחס לחוקים ומשפט בנושא, פרק ב’ אתיקה ומשפט, פרק ג’- פסקי דין בנושא, פרק ד’ דיון וסיכום.

בכל אדם יש את הרצון והנטייה להיות אדם חופשי בעולם הזה, חופשי במובנים של התנהגות, דיבור, מחשבה, אימונה ועוד. ותוך רצון להביע רגשות ומחשבות אלו, הרצון הזה ידוע בכינוי חופש הביטוי של האדם. נושא זה עניין אותי מאוד לאור העובדה שהבנים שלי בבית-הספר. ותמיד מספרים שלא תמיד מרגישים שנוח להם להביע את הדעה האמיתית שבה הם מרגישים, מכוון שמאמינים אם יגידו את זה או יענשו על ידי המורים והמנהלים, או במקרים אחרים יכולים לגרום עצב וסבל לתלמידים אחרים. לכן עניין אותי נושא חופש הביטוי ומגבלותיו של תלמידים בבתי-הספר בישראל. ובכך, העבודה הסמינריונית הזאת דנה בגבולות חופש הביטוי של התלמיד בישראל, והעבודה בנויה מארבעה פרקים עיקריים: הראשון בהם, מגדיר ודן בחופש הביטוי; השני דן בזכויות התלמיד בישראל; השלישי דן בסוגיות משפטיות חופש המצפון והדת- ניתוח אישי; והרביעי סיכום ופרשנות אישית לגבי חופש הביטוי.
העבודה הזו, בנויה בשיטת פירמידה מלמטה למעלה שבהתחלה אני מסבירה על המשמעות מחופש הביטוי, כולל התייחסות לחופש הביטוי בישראל, ולסוגים של חופש הביטוי דוגמת האקדמי, או חופש הביטוי והסטה לשנאה דתית. לאחר מכן עובר לשלב האמצעי בעבודה למרכז הפירמידה שבה אני מתייחסת לזכויות התלמיד בישראל, תוך התייחסות לגישות להגבלת זכויות אלו, לחוק זכויות התלמיד, לאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות הילד, חוזר מנכ”ל משרד החינוך. ובראש הפירמידה מתארת בפרק השלישי את המציאות, שבו פסק הדין של מונה ג’בארין וניתוח אישי.
עבודה זו תורמת רבות, להבנת המציאות הקיימת במדינת ישראל לגבי חופש הביטוי, ובפרט לגבי חופש הביטוי של התלמידים והגבלותיו. ומציגה דעות ודילמות שונות בדבר הדרך שבה נדרש לחזק ולשמר את חופש הביטוי במדינה דמוקראטית.

בכל מדינה בעולם קיימות גניבות בידי עובדי ציבור, אשר מאבדים את אימון הציבור בהם ומוצאים את עצמם שוהים בכלא ואחרים מצליחים לקבל עונשים קלים. שלדעתי לא מוצדקים כלל. אותו דבר המצב במדינת ישראל התקשורת היומית אם זה בטלוויזיה או בעיתונות מעשירה אותנו כל יום במודעות ובפרשות מעניינות סביב עובדי ציבור. “זה מעל ורימה….” “זה גנב מקופת הציבור….”, ” זה קבל שוחד…..” , “וזה הפר אימונים…” ועוד ועוד. מודעות אלו לצד הרשעות מקלות נגד עובדי ציבור, גורמות לנזק חברתי עצום, וכרסום בלגיטימיות של משרדי השלטון, ופגיעה באימון האזרחים במדינה ובעובדי הציבור.
בהיותי אזרח אחראי במדינת ישראל עניין אותי איזה חוק מתייחס לעבירות גניבה בידי עובדי ציבור, איך מערכת המשפט נלחמת ופוסקת בדבר. לכן החלטתי בעבודה זו לחקור ולהתעמק בסעיף 390 בחוק העונשין, תיקון מס’ 23 תשמ”ח-1988 , באומרו ” עובד ציבור הגונב דבר שהוא נכס המדינה או דבר שהגיע לידיו מכוח עבודתו, וערכו עולה על אלף שקלים חדשים, דינו מאסר עשר שנים”.
חשוב להבין שסעיף זה של החוק, הינו מתבסס על סעיף 383 אשר מגדיר מה זה גניבה?, וסעיף 384 הינו הגדרת פלטפורמה בסיסית להרשעת אדם בגין עבירת גניבה לשלוש שנות מאסר.
לכן בעבודה זו, תחילה אתייחס למשמעות מעבירת רכוש, תוך התייחסות להגדרת הגניבה בחוק, מי זה עובד ציבור, מרמה והפרת אימונים. שנית אסקור דוגמאות של פסקי דין בנושא הרשעות בגין עבירת גניבה בידי עובד ציבור תוך פרשנות אישית, לאחר מכן אסקור פרשניות סביב עבירת הגניבה בידי ציבור, ובסוף סיכום.
להלן הפרקים בעבודה:
מבוא 3
פרק א’-עבירת רכוש 4
גניבה מהי ? 4
עובד ציבור מי זה? 7
מרמה והפרת אמונים 8
גניבה בידי עובדי ציבור-פרשנויות עורכי דין 10
סיכום 11
פרק ב’- פסקי דין –גניבה בידי עובדי ציבור 12
בית המשפט המחוזי בירושלים ת”פ 461/97 מדינת ישראל נגד גסאן (בן יוסף) גבארה 12
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע”פ 267/13 מדינת ישראל נגד אשכול לוי. 14
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע”פ 10996/03 פנחס נרקיס נגד מדינת ישראל. 17
פרק ג’- עבירת הגניבה בידי עובד ציבור פרשנויות וסיכום 20
סיכום 23
פרק ד’- סיכום 24
מקורות 25

בחברה הישראלית אנו שומעים לא מעט על עבירות פליליות מסוגים שונים אם זה רצח, אונס, הריגה, אלימות ואחרים. ולא פעם בצל האירועים והמקרים הללו הנאשם לא נושא באחריות פלילית לאור שימוש בהגנת אי שפיות הדעת. והטענה מצד עורכי הדין שלהם על בעיות נפשיות אשר גרמו להם לבצע את העבירה הפלילית או אי יכולת למנוע את המעשה. החוקה בישראל בעניין זה עברה תיקונים שונים במהלך הנשים וכך בחוק העונשין סעיף 34ח להגנת אי שפיות הדעת הגדיר :
” לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש- (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה.”
לכן בעבודת סמינריונית זו עניין אותי נושא הגנת אי השפיות, והחלטתי לערוך עבודה זו אשר בנויה משבעה פרקים עיקריים, תחילה רציתי להגדיר ולהבין את נושא כשירות הנאשם לעמוד לדין, הגנת אי-שפיות הדעת במשפט הפלילי בישראל, בין היעדר שפיות להיעדר כשירות, הרציונל במתן ההגנה והתפתחותה, הגנת דחך לאו בר כיבוש, הגנת אי שפיות בראי הפסיקה, ולבסוף דיון וסיכום.
לדעתי עבודה זו מרחיבה את הידע אצל כל קורא עבודה זו, ומבהירה את המשמעות מהגנת אי שפיות הדעת, דחף לא בר כיבוש, אי יכולת של נאשם לשאת בעונש, ועוד נושאים מעניינים אחרים.

מערכת הביטחון בישראל מציבה צורך עיקרי להגן על קיומה של מדינת ישראל, ולעמוד מול איומים אפשריים שמניעים אותה לפעול, וזו תפיסה חשובה מהיבט ביטחוני. סוגיה זו מתעוררת בין היתר, בשל גישה הגנתית שמנחה קבלת החלטות של מערכת הביטחון במדינה על מנת להגשים האינטרס הציבורי הביטחוני שכולנו רוצים בהגשמתו.
בתי המשפט שנדרשים לעיין בסוגיות המשפטיות שכרוכות בעניין הביטחון והתביעות הנזיקיות, עושים זאת באיזון זהיר, שבין המדינה לבין האזרחים. כידוע, גם אחרי חקיקת חוק הנזקים האזרחיים, המדינה מקבלת הגנה חוקית מפני תביעות אלה, כאשר מדובר בפעולה מלחמתית שמוכרזת על ידי מערכת הביטחון בישראל.
ישנן פעולות צבאיות ומשטרתיות אחרות שמתבצעות כדי לשמור על ביטחון ציבורי פנימי, גם כאשר לא מוכרז על תקופה זו כתקופת מלחמה, אשר מצריכות פעולות התקפיות. יחד-עם-זאת, מבחינה גאוגרפיית מדינת ישראל נמצאת סביב חלק ממדינות השכנות שמוגדרות על ידי כוחות הצבא כמדינות אויב. ועוד, כי יכול מאוד להיות פעולות טרור בידי טרוריסטיים שמתבצעים כנגדה, ודעות פוליטיות אחרות שמצריכות הגנה הכרחית כביטחון פנים. לכן המדינה תנקוט בפעולות אלו על מנת להרתיע ולסכל את אותם אנשים שרוצים ומעודדים לבצע פעולות אלו, וכוונתה של המדינה להגשים אינטרס חשוב זה, ולהגיע לרמה גבוהה של ביטחון ושלום ציבורי.
בתי המשפט נוטים להרחיב את אחריותה הנזיקית של המדינה גם בעניין פעולות אלה, תוך כדי בחינת הנסיבות, ואם לא מדובר בפעולה מלחמתית, רואים בפעולות אלה של המדינה כרשלניות, וכי ניתן להטיל אחריות נזיקית ולחייבה לשלם פיצויים. עניין חשוב זה מהווה למצב של נקיטת אמצעי זהירות משמעותיים וגם לשמור על האינטרס הציבורי הביטחוני.
עניינה אותי השאלה שרואה בה חשיבות רבה, שרציתי לחקור, והיא:
לכן עבודה זו עניין אותי נושא אחריות המדינה במקרה של נזק שנגרם כתוצאה מהגשמת אינטרס ציבורי ביטחוני, להלן שלאת המחקר: האם מן הראוי להטיל אחריות על המדינה בגין קרות נזק שנוצר תוך כדי הגשמת אינטרס ציבורי ביטחוני?
האם הטלת אחריות על המדינה בגין קרות נזק שנוצר תוך כדי הגשמת אינטרס ציבורי ביטחוני הוא שיקול נכון , צדקי ומוסרי ? האם המדינה צריכה לפצות בגין מעשה שנעשה בתום לב, ותוך כוונה לשמור על ביטחון המדינה ועל אזרחיה ותושביה? האם בתי המשפט יקבלו תביעה נגד המדינה במצבים כאלה? האם יש למשפט המשווה את אותה הדעה, הדרך, והפרשנות להגיע למסקנה כמו בישראל ?
בפרק הראשון אפרט אודות עוולת הרשלנות, התפתחותה, והתייחסות בתי המשפט בנוגע אליה, וקשירתם להטלת אחריות על המדינה, היתרונות והחסרונות של גישה זו, יחד-עם בדיקת דעות שונות שמתארות תמיכתן בנושא, והתנגדותן. אני מראה את האופן בו היו בוחנים את אחריותה של המדינה לפני חקיקת חוק הנזקים האזרחיים בישראל, ואחרי חקיקת החוק והתייחסות בתי המשפט בעניין הספציפי שאני חוקרת.
בפרק השני, אדון בהתייחסות הגישות השונות של מדינות אחרות שדומות במהותם לשיטת המשפט שלנו, והסיבה העיקרית לבחירתי בהן היא, שהשופטים בישראל מאזכרים את שיטת המשפט שלהן הכי הרבה בהכרעות השיפוטיות. לכן ראיתי לנכון לבדוק יותר משיטה אחת על מנת לעזור לי לגבש עמדה, ומסקנות רחבות יותר.
בפרק השלישי, אני מציגה את התיזה העיקרית אותה אבקש להוכיח, וכי אני סבורה שאין תשובה חד משמעית: ב”כן או לא”, אך צריך למצוא מסגרת בוחנת על מנת להגיע לתוצאה אחידה, ולא להרחיב את האחריות, כך שברצוננו להגיע לכוונה מסוימת, אבל מגיעים למצב של תוצאה בה נתחרט.

התופעה של גידול בעבירות פליליות ואחרות חמורות של בני נוער מעמידה מדינות רבות בעולם בדילמה לגבי סוג הענישה וחומרתה. רוב המדינות היום רואות בענישה המחמירה והמותאמת לעבירה פלילית, לא מביאות לשיפור במצבו של הנער להפך גורמת לו לתיוג שונה, ומעצימה את הרגשת העבריינות שבו ומקשה על הסתגלותו בחברה ובהקהילה לאחר ששוחררו מהכלא. ואחרים טענו עד היום שהענישה המחמירה יכולה להרתיע בני נוער, ולמגר עבירות פליליות וחמורות אחרות. אך מבחן המציאות במדינות רבות דוגמת קנדה, ארה”ב, בריטניה, ניו-זלנד ועוד הראה שאין שום מגמת ירידה בעבירות מסוג זה על אף הענישה המחמירה והמרתיעה שהייתה עד היום. חלק מהאזרחים במדינות אלו קראו לבתי המשפט להתייחס לנוער כאל בוגרים מבחינת הדין, ובקשו יד חזקה באכיפת החוק והענישה כלפי בני נוער. מסקירה של חמישה מחקרים משמעותיים ורחבים, שנערכו במדינות שונות בארה”ב בעשור האחרון, עולה מסקנה אחת: נערים שנשפטו בבתי משפט של מבוגרים נוטים לחזור על העבירות שביצעו במידה רבה יותר מאשר נערים שנשפטו בבתי משפט לנוער ובייחוד בעבירות אלימות .
במדינת ישראל ישנה עלייה בתופעות עבירות פליליות בקרב בני נוער, כאשר מערכת המשפט מתמודדת עם תופעה זו על ידי שימוש בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשס”ו-2006. כאשר בחוק זה יש התייחסות לנושא דרכים חלופיים לטיפול בנוער עבריין זה, וכל זאת על מנת למנוע החמרה במצבו של הנער ותיוגו כעבריין מה שיקשה עליו להשתלב בחזרה בחברה כאזרח מן השורה. חשוב להבין שההליך החילופי המוגדר בחוק כהליך בעל מאפיינים טיפוליים, שיקומיים או אחרים, שאין בו כדי לשלול חירותו של קטין, ואשר סיומו מוביל לסגירת תיק חקירה נגד קטין החשוד בביצוע עבירה .
לכן במדינת ישראל יש את הענישה ויש גם את ההליך הטיפולי. אך עם כל זאת תופעת העבריינות קיימת ולכן מה שעניין אותי בעבודת זו איך רשויות אכיפת החוק ומערכת המשפט והמוסדות האחראיים פועלות כלפי בני נוער שביצעו התנהגות עבריינית פלילית, והאם מצליחים למגר את התופעה.
לכן שאלת המחקר של העבודה הינה:
מהו הדין החל על עבירות נוער בישראל?
ובכך בעובדה אתייחס תחילה לחוקים והתקנים הקיימים בנושא עבירות בני נוער והגנה על פני נוער, שנית אתייחס לדין הפלילי שהיה נגד בני נוער שעברו על החוק והערעורים שהוגשו לבית המשפט,לאחר מכן התייחסות להליכים החלופיים המקובלים בארץ ובעולם על פני דין פלילי, ולבסוף דיון וסיכום.

בתי המשפט מתבססים בפסקי הדין על עדויות וראיות שמובילים אותם למסקנה המנחה אותם לתביעה המוצגת בפניהם, הודאה של נאשם הינה הראייה המשמעותית והמרכזית המביאה וגורמת לנטייה חזקה של בתי המשפט להאמין ולקבלה ולהסיק ממנה מסקנות להרשעה, אך גופים אקדמיים מחקריים שונים מעלים את הצורך המחייב להתייחס להודאה זו בחשדנות ובספק . בהיבטים תרבותיים ודתיים רבים מקנים משקל רב של אמינות להודאה או לווידוי של אדם כמביע רמה גבוהה של אותנטיות ורצון הכרחי לקבלת אחריות על מעשיו, וצורך בשינוי התנהגות ומחילה . בעבר נטו בתי-המשפט לראות בהודאתו של נאשם (אשרה התקבלה על ידי חוקרי משטרה) ראייה חזקה מאוד, שעליה מבססים הרשעה בוודאות. בגין הכוח והמשקל הכבד שיש להודאת שווא שיכולה להרשיע אדם חף מפשע, קדמו בארצות הברית המלומדים האמריקנים Scheck ו- Neufeld ייסדו בשנת 1992 ב- ב- Cardozo Law School שבישיבה יוניברסיטי פרויקט מוצלח שנקרא “Innocence Project”- פרויקט החפות. הם העסיקו סטודנטים למשפטים בעבודה אינטנסיבית של איתור ראיות מדעיות במחסנים מאובקים והסדירו בדיקות D.N.A לאסירים הטוענים לחפותם. על-פי ממצאי פרויקט החפות, מבין 123 המקרים הראשונים שבהם הוכח באמצעות בדיקות גנטיות שמדובר בהרשעת שווא, למעלה מרבע המקרים (33 במספר) בוססה ההרשעה על הודאה בלבד .
אין עוול גדול מהרשעתו של חף מפשע. העוול הוא לא רק כלפי המורשע בטעות וכלפי בני משפחתו וסביבתו, אלא אף כלפי כלל החברה כולה ,מכוון שהפושע האמיתי ממשיך לחיות חופשי ולבצע מעשי פשע באחרים. בעבר פקפקו רבים באשר לעצם קיומה של תופעה של הרשעת חפים מפשע. השופט אגרנט עמד על כך כי: “…מטבע הדברים לא קיימת וטרם נוצרה, באיזו ארץ שהיא מערכת משפט העשויה לפעול בשלמות וללא תקלה ולעשות צדק מוחלט בכל מקרה ומקרה….אף השופטים, בהיותם אך בני אדם, עלולים לטעות מדי פעם בפעם” .
לכן בעבודה זו עניין אותי לדון בנושא הוגנות ההליך והרשעת שווא, להלן שאלת המחקר:
כיצד אי הוגנות ההליך בחקירה ובאיסוף ראיות מביא להרשעות שווא ותוך התייחסת לתובנות מהספר המשפט” מאת פראנץ קפקא?
העבודה מכילה ארבעה פרקים, הפרק הראשון הוגנות ההליך והדאות שווא; הפרק השני הרשעות שווא; הפרק השלישי פסקי דין שהובילו למשפט חוזר שמזכה או לא מזכה נאשם שטען חפות מפשע; ופרק רביעי הינו דיון וסיכום.

מבוא
במאה השמונה עשרה ועד היום העולם כולו חוה מעשי עבריינות ופשעים בשטחי מדינות שונות על ידי זרים, אשר הגיעו למדינה למטרת עבודה או טיול. וניצלו עובדה זו ליישום וביצוע מזימות שונות החורגות מהחוקה הפנימית המקובלת של אותה מדינה. לכן במהלך השנים כוננו מספר אמנות בין- לאומיות והסכמים בין מדינות שונות על הסגרת עבריינים על מנת לרצות את עונשם במדינה הזרה שבה ביצעו עבירות. במדינת ישראל קיים חוק ההסגרה, תשג”ד- 1954, כאשר חוק זה עברת תיקונים על מנת לשמור על האזרח הישראלי בהקשר הזכות להיענש בארצו. נושא ההסגרה של אזרחים זרים לשם העמדה לדין או ריצוי עונש.
נושא זה מעניין אותי מאוד, לאור רמת הפשיעה הבינלאומית והעבירות השונות שאזרחים שונים מבצעים במדינות זרות העולם. אם זה עבירות מרמה, סחר בנשק בנשים ואחר, פיגועים שונים במוסדות מרכזיים באירופה, ארה”ב, ישראל ומדינות אחרות בעולם. לכן סוגיית ההסגרה סוגיה מעניינת ובמיוחד בישראל לאור התיקונים והשינויים שבוצעו לחוק במהלך השנים.
לכן בעבודה זו אענה על שי שאלות מעניינות להלן:
1. מהוא הדין המצוי והרצוי במדינת ישראל לעומת מדינות זרות בסוגיית ההסגרה?
2. באילו מצבים בהם ניתן לבקש הסגרתו של אדם שעבר עבירה ביטחונית “קשה”?
העבודה בנויה ממספר פרקים עיקריים כאשר תחילה סוקרת את החוקה הקיימת בישראל בנושא חוק ההסגר, תנאים וסיגים, דיני הסגרה, המחלקה לעניינים בינלאומיים, לאחר מכן התייחסות לחוקה הבינלאומית ואמנות הסגרה, פרשנות המונח ענישה בחוקים האומנות, פסקי דין בהסגרה, דיון וסיכום.

כל חברה בעולם מתמודדת עם הפליה על רקע דת, מין, גזע, לאום. וחוקקו חוקים רבים שבאים להגן על זכויות האדם, כבודו וחירותו. אך תופעה שהיא לא פחות חשובה הינה תופעת ההפליות נגד נשים בשוק העבודה בחברה הישראלית ובעולם. קיימים מספר מקרים שבהן האישה התמודדה עם חסמים רבים עד לקבלת תפקיד מפתח בארגון או חברה רצינית. או מקרים שאישה פוטרה לאחר הריונה, או מקרים אחרים שבהן לא התקבלה למשירה בגלל היותה אישה. לאור זאת תופעת ההפליה הסמויה נגד נשים בשוק העבודה מחמת מין והורות, תופעה מוכרת ונוגעת לליבן של הרבה נשים בחברה הישראלית. לכן בעבודה סמינריונית זו, אסקור בצורה רחבה את החוקה, כמה מקרים של פסקי דין, פרשנות ספרותית לאי שוויון והפליה, דיון וסיכום. מבנה זה של עבודה וסקירה רחבה זו באה על מנת לבחון ולבדוק אם אכן קיימת הפליה סמויה או ישירה כאחד, נגד נשים בשוק העבודה הישראלי. לכן עבודה זו בנויה מחמשה פרקים עיקריים:
• פרק א’- חוקים המגנים על האישה בחברה הישראלית.
• פרק ב’- פסקי דין בדבר הפלית נשים לרעה מחמת מין והורות.
• פרק ג’- פרשנות בנושא הפלית נשים לרעה מחמת מין והורות.
• פרק ד’- דיון.
• פרק ה’- סיכום ומסקנות.
• פרק ו’- מקורות.
בפרקים השונים בעבודה הסמינריונית ישנה התייחסות לנושא ההפליה הסמויה נגד נשים בשוק העבודה. ומובאים מספר דוגמאות כפסקי דין. העבודה תורמת רבות למערכת המשפט המתחדשת עם הזמן ולעורכי הדין בשוק העבודה. שיכולה להראות להם אור בקצה המנהרה לגבי טיפול בסוגיית ההפליה מחמת מין והורות נגד נשים, למול העובדות מהשטח החיה בשוק העבודה.

להלן ראשי הפרקים בעבודה זו”:
מבוא 3
פרק א’- סקר ספרות 4
עובדי קבלן כוח אדם 4
עובדי קבלן בישראל 5
עובדי קבלן בשירות המדינה 6
היקף העסקת עובדי קבלן בישראל 7
חברות שירות- פגיעה שיטתית בזכויות עובדים 10
פרק ב’- פרק מחקרי 13
מטרת העבודה 13
המדגם 13
מכשירים 14
שיטת הניתוח 15
ממצאים 15
סיכום ממצאים 16
פרק ג’- דיון וסיכום 17
סיכום 18
ביבליוגראפיה 19
נספח-ראיונות 21

רוב המדינות בעולם רואות בסביבה משאב שנדרש לשמר אותו במקביל לשמור על צדק סביבתי. סוגיות סביבתיות משפיעות במידה ניכרת על תחומי חיים רבים בעידן של היום, חקיקה ותקנות בענייני סביבה קשורים לתחומי משפט שונים: במשפט המנהלי, בדיני הנזקין, בדין הפלילי ובמשפט האזרחי .
בישראל ובמדינות רבות אחרות, ואף ברמה בין מדינתית, מתנהלים דיונים ומאבקים על מידת הצדק הקיימת והרצויה לגבי חלוקת הסיכונים והמטרדים הכרוכים בחשיפה לחומרים מסוכנים ומפגעים סביבתיים אחרים ואופן חלוקת האפשרויות להשתמש נכון במשאבי טבע ציבוריים בין קבוצות שונות באוכלוסייה . סוגיית “צדק סביבתי” עוסקת בשאלות של צדק חלוקתי בענייני סביבה . שני יסודות עומדים בבסיס הרעיון של צדק סביבתי; הראשון, הנחה שלכל אזרח זכות להנות מתנאים סביבתיים הולמים במובן זה שלא יהיה חשוף לזיהום סביבתי מזיק, והשני שיש להחיל עקרונות של הגינות, יושר, צדק ושוויון הזדמנויות בחלוקת החשיפה לנטל סביבתי וסיכונים סביבתיים ובאפשרויות לנצל משאבים סביבתיים ציבוריים. הגשמת הערך של צדק סביבתי מחייבת חלוקה חברתית צודקת של משאבי סביבה ציבוריים ושל נטל סביבתי וסיכונים סביבתיים הנוצרים על ידי פעילות אנושית .
לכן בעבודה זו עניין אותי לבחון כיצד משפיעה החקיקה הסביבתית על אחריותה הנזיקית של המדינה בישראל והשוואה בינלאומית, להלן שאלת המחקר המרכזית:
כיצד משפיעה החקיקה הסביבתית על אחריותה הנזיקית של המדינה בישראל, השוואה בינלאומית?
העבודה מורכבת מארבעה פרקים מרכזיים: הפרק הראשון הינו חקיקה סביבתית בישראל ואמנות בינלאומיות; הפרק השני דן ביחסי הדיכוטומי של מערכת המשפט בישראל אל נושא הצדק הסביבתי; הפרק השלישי הינו משפט משווה לחקיקה סביבתית ; הפרק הרביעי הינו פסקי דין במסגרת חקיקה

בכל מדינה דמוקראטית בעולם מתאפיינת בעידן של היום בעמותות רבות שמייצגות תחומים שונים בחיי החברה. עמותות שקמות על מנת להדגיש צורך מסוים או להשיג מטרה מסוימת שבאה לידי ביטוי בחיי היומיום של אזרחי אותה מדינה או קבוצה מאזרחי אותה מדינה. עמותות אלו הנחשבות למלכ”ר (מוסדות ללא כוונות רווח) מקבלות מימון מהציבור, תאגידים שונים, לפעמים הממשלה עצמה, מימון אישי ומקורות אחרים. אך חשוב להבין שההכנסות של העמותה הולכות למימוש מטרת העמותה ומחייבת כלל חברי העמותה לפעולת על פי סעיף 27 לחוק העמותות.
העמותות שהן חלק מהמגזר השלילי בחברה הישראלית, הן לא משתייכות למגזר הפרטי או העסקי, והן לא למטרות רווח. עמותו אלו באות לשפר את תנאים החברה הישראלית, ולהלחם בהתנהלות לא תקינה של הממשל לעיתים ולעיתים אחרות להעלות נושאים חשובים בחברה ולטפל בהם דוגמת חינוך, בעיות דיור, ביראות, צער בעלי חיים, עזרה ותרומה למשפחות עניות, לתת יד לחייל, וכל מיני עמותות שונות.
לכן לאור חשיבות העמותות בכל חברה דמוקראטית היום בעולם, החלטתי בעבודה זו לדון ולסקור את כל מה שמתקשר בעמותה לועד העמותה-תפקידים וסמכויות. לאור העבודה שועד העמותה הוא האורגן החשוב ביותר בעמותה שמנהל ומיישם את המטרה של העמותה.
לכן בעבודה זו ישנם 9 פרקים עיקריים אשר מתייחסים להגדרות ונשאים רבים אשר מתייחסים לחברי ועד העמותה, סמכויות ותפקידים.

כל חברה מודרנית ומתקדמת בעולם רואה בצורך לשמור על אזרחיה בריאים ושלמים, תוך הפיכת אזרחים אלו לבעלי משאב אנושי עתיר עשייה ותרומה לקהילה ולחברה בכלל. אך העובדה שבכל חברה נולדים ילדים בעלי מום או פגם מסוים אשר גורם להם לא להיות פעילים וחברים בקהילה האנושית המוצלחת,בצורה מספקת והצפויה מכל אזרח. או מקרים שבהם נולדים ילדים ללא אבות או במלים אחרות כנגזרת של נישואין אסורים, או פליליים (אונס, גילוי עריות ועוד), ובמקרים אחרים גם מסיבה דתית ומסורתית האישה לא מוכנה לבצע הפלה על אף שמערכת הרפואה הודיעה לה שבנה יולד עם מום. אך השאלה המעניינת בעבודת זו ומסקרנת אותי עד מאוד, האם העובר הינו “אדם” בכל המשמעות מזה, האם מגיע לו זכויות משפטיות וחברתיות כמו שמגיע לאדם שחי. האם הוא יצור חי או לא? ובכלל אם כן ממתי הוא נחשב ליצור חי? או אדם בעל זכויות?
בנוסף בעבודה זו אתייחס לאיזון בין אינטרס האישה והאוטונומיה והזכות על גופה ועל הנעשה בו, לצד האינטרס והזכויות של העובר לגבי התפתחותו וחייו שבאים עם הלידה?
הרי נמצא כאלו שרואים בהפלה המלאכותית כמעשה פלילי השווה לרצח או רציחה של יצור חי, ויש אחרים שרואים בהליך זה “הפלה מלאכותית” כדבר שנמצא בהחלטתה היחידה של האם וכל החלטה שתקבל הינה מקובלת לאור העובדה שהיא האדון של גופה ונפשה. וכמובן יש את הדעות והמחשבות הדתיות מתי נחשב העובר לאדם, ובכל לגבי איסור ההפליה בעבור זה כאשר מלאו לו מספר שבועות.
ההלכה המשפטית או החוקה והתקנות הקיימים לא מתייחסים במדויק למשמעות של אדם בחוקים השונים, אם זה בחוק היסוד: שמירה על כבוד האדם וחירותו בהיותו אדם. ואם בחוק העונשין שכולו מיוחס לאדם אך האדם אינו מוגדר. זכויות העובר נושא מורכב ובעל תיאוריות משפטיות, פילוסופיות, דתיות שונות, והיבטיו המשפטיים אינם מצליחים לכלול את כל משמעותיו ואין בהם למצות את מהותו. כמובן זה נושא גדוש במשקעים רגשיים, אנושיים ובין-אישיים, בהיבטים פסיכולוגיים וסוציולוגיים, וכמובן מוסר, דת, אתיקה, ערכים חברתיים ונורמות משפטיות.
לכן שתי השאלות העיקריות שאדון בהם בעבודה זו הנן:
האם העובר מהווה “אדם” בחוקה משפטית ואם כן, מתי במהלך ההיריון נעשה העובר אדם בעל זכויות משפטיות וחברתיות?
האם לעובר יש זכות לחיים ומה האיזון הקיים בין זכותו לזכויות האם ובריאותה, אשר באים לידי ביטוי בדינים המסדירים הפסקת הריון?

החוקה הקיימת כן נדונה בזכות העובר, לאחר היוולדו, בדבר הגשת תביעה בנזיקין, בגין נזק שנגרם לו במהלך ההיריון והלידה ובכלל זה מקרים של “הולדה בעוולה”.
לכן בעבודה זו אתחיל בסקירה של מעמד העובר, הדין הקיים, מאזן האינטרסים בין זכויות האם לעובר, המצב הקיים בפועל, משפט משווה.